המחקר על השפעותיו השליליות של מתח צובר תאוצה וחושף בכל יום ממצאים חדשים. במאמר זה אספר לכם מה נמצא על הקשר בין אישיות של ילדים ותגובתם ההורמונאלית לסטרס, איך סטרס גורם למחלות מוח דוגמת אלצהיימר, וגם – האור שבקצה המנהרה: האם יש לרגישות לסטרס גם צד חיובי?
אלצהיימר, פרקינסון ודומיהם, הם בעצם שמות משפחה של אנשים אמיתיים שחיו לפני כמה מאות שנים. אלויס אלצהיימר, ניורופתולוג ופסיכיאטר גרמני, היה הראשון שתיאר את התופעה של דמנציה – שכחה ואיבוד תאי מוח, וזכה ששם משפחתו יהפוך להיות הכותרת לצרותיהם של קשישים רבים.
ג'יימס פרקינסון, שצפה בקשישים במהלך ההליכה היומית שלו, היה הראשון שתיאר את תסמיני המחלה שעד היום נקראת על שמו.
מאז, נחקרו רבות הגורמים להופעת מחלות אלו ואחרות מקבוצת המחלות הניורו-דגנרטיביות (מחלות של איבוד רקמת מוח והידרדרות פעולת המוח), ואחד הגורמים שנמצא להופעת מחלות אלו הוא לא אחר מאשר ידידינו ה-סטרס, המתח, הלחץ!
ביוני האחרון פרסמו ב The FASEB Journal, חוקרים מאוניברסיטת USC את הסיבה שמתח מתמשך עלול לגרום למחלות מוח שכאלו:
מוביל המחקר, פרופסור קלווין דייביס בחן את מוחותיהם של חולדות מעבדה שחוו מתח נפשי ומצא שיש אצלן רמות גבוהות של גן הקרוי RCAN1. לאור כך, טוען דייביס, סטרס כרוני- מתח פיזי או נפשי, גורם לביטוי מוגבר של הגן הזה, וזה מה שמוביל להופעת המחלה המוחית הניורו-דגנרטיבית.
גן הוא הוראה לגוף לייצור חלבון. כך, אם יש הפעלה מוגברת של הגן RCAN1 , נוצרות בגוף כמויות מוגברות ולא טבעיות של החלבון שעל ייצורו אחראי הגן הזה. זה מה שיקרא, ביטוי יתר של הגן וזה מה שמתחיל בגוף ובמוח את כל הבלגן.
מה שאירוני הוא שבאדם בריא, תפקיד הגן הזה הוא דווקא לעזור לתאי הגוף והמוח להתמודד עם סטרס. רק כשזה מגיע לביטוי יתר שלו, זה גורם להרס של תאי מוח, הפרעה למעבר מסרים בין תאי המוח ויצירת מחלה ניורו-דגנרטיבית.
ואכן, אצל אנשים הסובלים מתסמונת דאון, שגורמת להם לחלות באלצהיימר כבר בגיל 40, רואים שכבר החל מלידתם היה ביטוי מוגבר של הגן RCAN1 לאורך כל השנים.
אז יותר מידי מהגן הזה, זה לא טוב. וגם מעט מידי לא מומלץ. רמות נמוכות מידי של הגן הזה עלולות לגרום למחלה מוחית בשם הנטיגנטון, שגם בה יש מוות של תאי מוח והיא מחלה ניוונית.כלומר- יש חשיבות לריכוז מאוזן של הגן הזה על מנת לשמור על בריאות.
אז לפני שנמשיך הלאה, אין הכוונה כאן להלחיץ או להפחיד אתכם, אלא להדגיש עד כמה חשוב למצוא את הדרכים לאזן את רמות המתח והסטרס שמלוות את היומיום שלכם.
אז זה היה אחת מהשפעותיו השליליות של מתח. מה לגבי האופן בו אנו מגיבים אליו?
מחקר מיולי האחרון (2011) מצא קשר בין אישיות של ילדים לבין האופן בו הם מגיבים למצבי מתח וסטרס.
האם הילד שלכם נעשה זהיר וכנוע כאשר הוא נחשף לסביבה חדשה? או שמא הוא נעשה דווקא חצוף ואסרטיבי כשהוא נחשף למצב לא מוכר?
שני סוגי הטמפרמנט הללו קשורים לשתי תגובות הורמונאליות הפוכות לגמרי שמתרחשות בגוף בעקבות סטרס. היחשפות לסביבה לא מוכרת מהווה גורם מתח משמעותי מאד אצל ילדים, והאופן בו הם מגיבים אליו נמצא קשור להורמוני הלחץ בגופם.
במחקר, שפורסם ב Development and Psychopathology, נבדקה תגובת ילדים למריבות הוריות במשפחות צעירות. גם מריבות הוריות, כידוע, הם אחד מגורמי הסטרס החזקים ביותר אצל ילדים קטנים. החוקרים מצאו שחשיפה חוזרת של ילדים להתנהגות אגרסיבית בין הוריהם יוצר אצלם מצב גופני ממש של מתח.
המחקר עקב אחרי 201 ילדים בני שנתיים ממשפחות דלות אמצעים, בעלות מאפיינים סוציו-אקונומים נמוכים.
בהתבסס על ראיונות שנערכו עם האימהות, ועל שאלונים שהן מילאו, החוקרים יכולים היו לאמוד על סקאלה מדידה את רמת האגרסיביות הבין הורית שכל אחד מהילדים נחשף אליה במשפחתו.
החוקרים צפו בילדים לאורך זמן ותיעדו את הנטייה שלהם להגיב בכניעות וזהירות, לעומת אגרסיביות, בזמן שהם נחשפו למצבים לא מוכרים וחדשים להם.
ילדים שהראו נטייה לכניעות וזהירות במצב זר, הפגינו התנהגות של עמידה על המשמר במתח, נצמדו לאימותיהם, בכו או קפאו במקום בעת שנחשפו לסביבה לא מוכרת.
הילדים בעלי הנטייה לאגרסיביות השתמשו, לעומתם, באסטרטגיות דומיננטיות להתמודדות עם המצב החדש והלא מוכר. בהתנהגות לכאורה חסרת פחד הם חקרו את החפצים הבלתי מוכרים והסביבות החדשות שהוצגו להם.
כאשר החוקרים חשפו את הילדים למצב מלחיץ קלות בו הם שמעו ויכוח טלפוני בין הוריהם, מצאו החוקרים הבדלים בתגובות ההורמונאליות של הילדים למצב הסטרס הזה – ילדים שנחשפו לרמות אגרסיביות גבוהות במשפחתם, באופן תדיר, הראו תגובות שונות לויכוח הטלפוני, לעומת אלו שנחשפו לפחות אגרסיביות במשפחה:
בעלי התגובות הכנועות הראו רמה גבוהה יותר של הורמון המתח קורטיזול, שמעלה את רמת רגישותו של אדם לסטרס. לעומתם, האגרסיביים שנחשפו גם הם לרמות גבוהות של מריבות הוריות בחיי היומיום שלהם, הראו דווקא חסימה של ייצור קורטיזול, מה שידוע שמפחית משמעותית תחושת פחד או איום.
ההבדלים הללו ברמות הקורטיזול שהופיעו אצל הילדים כתוצאה ממצב מלחיץ, מצביעים על הבדלים בהתפתחות היכולת להתמודד עם סטרס אצל הילדים הללו. ניתן לומר שלאגרסיביים יש יתרון על הכנועים בהתמודדות עם לחץ, כיוון שכפי שעולה מתגובתם ההורמונאלית- הם חוסמים את העלייה בהורמון הלחץ, קורטיזול, ולכן מונעים ממנו לעשות אותם רגישים יותר להשפעות השליליות של הסטרס עליהם. ניתן לומר שהילדים הללו חסינים יותר בפני הפחד והמתח שמריבה בין הורית גורמת בדרך כלל לילדים. לעומתם, הכנועים נמצאים ביתר סיכון ללקות בדיכאון או בהפרעות חרדה בגיל מאוחר יותר.
מצד שני, הילדים שמגיבים באגרסיביות למצבי סטרס מועדים יותר להפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות וכן נוטים להתנהגויות מסוכנות, כיוון שירידה בקורטיזול גם מורידה להם את תחושת הפחד.
התגובה ההורמונאלית של ילדים קטנים למצבי מתח נמצאה קשורה לרמות המתח שלוו את אימותיהם בזמן ההיריון. לכן, כיוון שהממצאים כולם מצביעים על מעגל קסמים של מתח שמשפיע על המתח של הדור הבא, שוב עולה החשיבות הרבה בהפחתת מתחי היומיום שלנו.
מחקר מפברואר 2010 שפורסם ב Child Development מטעם אוניברסיטת בריטיש קולומביה, מציג את הצד השני של המטבע –
לרגישות גבוהה לסטרס יש גם יתרון:
כאשר ילדים שרגישים לסטרס (נטייה לקורטיזול גבוה בדם), נמצאים בסביבה מלאה מתח, הם מראים בעיות התנהגות ובעיות בריאותיות, לעומת ילדים שפחות רגישים למתח. יחד עם זאת, מצא המחקר, שבגלל רגישותם הגבוהה, הם מגיבים טוב יותר מילדים שחסינים לסטרס כאשר משנים את סביבתם לתומכת ואוהבת, ומתפתחים באופן מרשים עם השיפור בסביבת חייהם (משפחה או לפחות גן תומך).
------------------------
Journal Reference
Patrick T. Davies, Melissa L. Sturge-Apple, Dante Cicchetti. Interparental aggression and children's adrenocortical reactivity: Testing an evolutionary model of allostatic load. Development and Psychopathology, 2011; 23 (03): 801 DOI: 10.1017/S0954579411000319
